<h1>תוספות הרא"ש</h1>
<h2>דף ג:</h2>
[חגיגה י' ע"א] נשבעים לקיים את המצוה. ושרי להזכיר שם שמים לזרוזי נפשיה.
<h2>דף ה:</h2>
[פסחים ל"ה ע"ב] ומה ראית. בכל דוכתא הוי פירושה ומה ראית כלומ' איפוך אנא. והקשה רבי' מאיר דמאיזה טעם היה לומ' לנו איפכא. ותירץ כיון דמקרא א' מרבה ומקרא א' ממעט א"כ לא מסרו הכתו' אלא לחכמים, א"כ איפוך אנא, דמסתברא לקנוס הלוי טפי בשהקדימו בשבלים, לפי שידע בבירור שלא ניטלה הימנו תרומה גדולה כיון שלא נגמרה מלאכתו.
<h2>דף ז:</h2>
[פסחים מ"ב ע"א] לימד על כל הפרשה כולה שהיא בלאו. נראה דהיינו דוקא דומיא דהכא דאית בהו לאו הבא מכלל עשה עשה, אבל בשאר דברים לא.
[פסחים כ"ד ע"א] והא אין לוקין על לאו שבכללות. הקשה ה"ר אליעזר ממיץ מיהא דבמכות פ' אלו הן הלוקין [י"ג ע"א] קא חשיב פגול ונותר וטמא שלוקין עליהם. וי"ל דודאי לא יאכל כי קדש הם חשיב לאו שבכללות לכל דבר שפסול (בקדוש) [בקודש], אבל לגבי נותר דמפרש בפסוק בפי' דכתי' [שמות כ"ט] ושרפת את הנותר באש לא יאכל, לגבי דידיה לא חשיבא לאו שבכללות, ופגול נמי גמר עון [עון] מנותר.
<h2>דף יב.</h2>
[פסחים כ"ו ע"ב] לעולם אינו אסור עד שיהא בו כדי לחמץ. איכא לפרושי עד שיהא בו כדי לחמץ באיסור (ואף) גרידא, וארישא קאי שאין בהיתר כדי לחמץ. ואיכא נמי לפרושי עד שיהא בו כדי לחמץ באיסור ואף אם יש בהיתר כדי לחמץ אסור. והכי מוכח מתני' דפ"ה דתרומות [מ"ו] ומייתי לה בפ' (בתרא) [קמא] דתמורה [י"ב ע"א], ואין המחומץ מחמיץ אלא לפי חשבון, כגון אם נפל שאור (סאה) של תרומה בעיסה וחימצה, ונפלה אותה עיסה כולה לתוך עיסה אחרת גדולה ממנה, ויש בשאור כדי להחמיץ ראשונה ואין בו כדי להחמיץ השנייה, השנייה מותרת, אבל אם יש בשאור כדי להחמיץ אף השנייה אסורה, אע"פ שנתחמצה ע"י שאור של איסור וע"י העיסה שהיא של היתר, ומוקי לה התם כרבנן דהכא. והקש' רבי' שמשון מהא דתניא בפ' בתרא דע"ז [ס"ח ע"א], שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה, ובזה כדי להחמיץ [ובזה כדי להחמיץ] אסור, ור"ש מתיר, ולמאי דפרשי' א"כ ר"ש דלא כמאן לא כר' אליעזר ולא כרבנן. ויש לדחות דההיא דתמורה מיירי כגון שיש יותר בשאור של תרומה ממאי שיש בעיסה ראשונה, דכשחזרו ונפלו לתוך עיסה אחרת אין בחולין כדי להחמיץ, ובשאור של תרומה יש בו כדי להחמיץ. והכי נמי יש לפרש עד שיהא באיסור כדי לחמץ ובהתר אין בו כדי לחמץ.
<h2>דף טז.</h2>
[חגיגה ט"ז ע"א] יוסי בן יועזר אומר. ירושלמי [ה"ב] בראשונה לא היתה מחלוקת בישראל אלא על הסמיכה בלבד, ועמדו שמאי והלל ועשו אותם ד', משנתרבו תלמידי שמאי והלל ולא שמשו רביהם כל צורכם רבו מחלוקות בישראל ונחלקו לשתי כתות, והיו אלו מטמאים ואלו מטהרין, ועוד אינה עתידה לחזור למקומה עד שתבא מלכות בית דוד. ואע"פ שנחלקו כבר בימי שאול במלוה ופרוטה [סנהדרין י"ט ע"ב], לא חשיב זה מחלוקת, כיון דשאול ובית דינו הוו סברי דדעתיה אמלוה ולא נחלק עליהם אלא דוד בלבד.
<h2>דף יז.</h2>
[פסחים כ"ט ע"א] בפודין את הקדשים להאכילן לכלבים. הקשה רבי' חיים כהן ובפ"ב דבכורות מוכח דפלוגתא דפודין את הקדשים לא הוי אלא בדבר שקדוש קדושת הגוף, דתנן התם [י"ד ע"א] כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדישן וכו' יוצאים לחולין ליגזז וליעבד וולדן וחלבן מותר, ובתר הכי קתני התם קדם הקדשן למומן אין יוצאים לחולין ליגזז וליעבד וולדן וחלבן אסור, ואהך סיפא קאמ' [בגמ' ט"ו ע"א] מנה"מ דתניא תזבח ולא גיזה ואכלת וכו', ופליגי תנאי בההיא בריתא אי פודין או אין פודין, אבל ברישא דלא קדשו מעולם קדושת הגוף דכ"ע פודין, וקרא נמי תזבח ואכלת בהני קדשים דקדוש קדושת הגוף איירי. ונ"ל דהך דקאמ' הכא אין פודין היינו מדרבנן, וליכא למימר דאטו משום איסורא דרבנן פקעה מעילה דאוריתא, דאה"נ דכיון דאמור רבנן אין פודין לא שוה מידי ולא שייך בה מעילה.
<h2>דף כה:</h2>
[פסחים נ"ג ע"ב] ר"ש בשיטת ר' יוסי אמרה. אע"ג דהתם במילתיה דר' יוסי חיילי תרוייהו, שאני התם דתמורת עולה תמורת שלמים אינם פירוש זה לזה, הילכך אית (בהו) [להו] למיחל תרוייהו, אבל הכא מן השעורים פי' הוא למה שאמ' הרי עלי (מן השעורים) מנחה, הילכך כיון דבגמר דבריו אדם נתפש נתבטל לשון ראשון שאמ' הרי עלי מנחה, דאפי' אמ' תו אלו הייתי יודע שאין נודרין כך לא הייתי נודר כך אלא כך, לא מהני כלום. אבל לרבנן מפ' בפ' המנחות והנסכים [מנחות ק"ג ע"א] משום דהוי נדר ופתחו עמו, דאלים להו לשון הראשון, וכי אמ' אלו הייתי יודע וכו', חייל עליה ומיחייב מנחת חטים מק"ו דתמורת עולה תמורת שלמים, דאע"ג דמצי חייל גם לשון אחרון אלים קמא לבטולי בתרא לגמרי, כ"ש הכא דלא מצי חייל לשון בתרא דשעורים כלל, דאלים קמא לענין דכי אמ' אילו הייתי יודע וכו' חייל עליה ומיחייב. אבל לר' יוסי דלא חשיב לשון ראשון, הכא נמי לא מחשיב ליה לענין זה, אלא ה"ק הרי עלי מנחה מן השעורים, אם יוכל לחול יחול, ואם לאו לא יחול.
<h2>דף ל.</h2>
[פסחים ג' ע"א] ותנא דידן מ"ט לא תני לילי, לישנא מעליא נקט. ואע"ג דבכמה דוכתי תני במתני' לילה, פתח דבריו רצה לומ' לשון אור לישנא מעליא. ובהכי ניחא נמי דמייתי עלה דריב"ל לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, אע"ג דלילה לא הוי דבר מגונה, אלא ראוי לשנות בתחלת דבריו לשון צח כמו שראוי ליזהר בעלמא להוציא דבר מגונה מפיו.
<h2>דף לא.</h2>
[פסחים כ"ט ע"א] בפודין את הקדשים להאכילן לכלבים. הקשה רבי' חיים כהן ובפ"ב דבכורות מוכח דפלוגתא דפודין את הקדשים לא הוי אלא בדבר שקדוש קדושת הגוף, דתנן התם [י"ד ע"א] כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדישן וכו' יוצאים לחולין ליגזז וליעבד וולדן וחלבן מותר, ובתר הכי קתני התם קדם הקדשן למומן אין יוצאים לחולין ליגזז וליעבד וולדן וחלבן אסור, ואהך סיפא קאמ' [בגמ' ט"ו ע"א] מנה"מ דתניא תזבח ולא גיזה ואכלת וכו', ופליגי תנאי בההיא בריתא אי פודין או אין פודין, אבל ברישא דלא קדשו מעולם קדושת הגוף דכ"ע פודין, וקרא נמי תזבח ואכלת בהני קדשים דקדוש קדושת הגוף איירי. ונ"ל דהך דקאמ' הכא אין פודין היינו מדרבנן, וליכא למימר דאטו משום איסורא דרבנן פקעה מעילה דאוריתא, דאה"נ דכיון דאמור רבנן אין פודין לא שוה מידי ולא שייך בה מעילה.
<h2>דף לג:</h2>
[פסחים כ"ז ע"ב] אין ביעור חמץ אלא שריפה. יש שפוסקים כר' יהודה משום דסתם לן תנא כוותיה בפ' בתרא דתמורה [ל"ג ע"ב]. וא"ת בהא דא"ר יהודה פ' לולב הגזול [סוכה ל"ו ע"ב] דאין סוכה נוהגת אלא בד' מינין שבלולב ויליף לה מק"ו, והשיבו לו חכמים כל דין שתחלתו להחמיר וסופו להקל כי הכא, וכיון דבהא הלכה כר' יהודה א"כ בהתם נמי הלכה כמותו. וי"ל דהא [ד]קי"ל הלכה כר' יהודה בהא מכח דין אחר, אבל הך פירכא כל דין שתחלתו להחמיר וכו' פירכא טובה היא.
[פסחים כ' ע"ב] יין נמי ראוי לזילוף. ואע"ג דקי"ל [שבת כ"ה ע"א] דתרומה טמאה בשריפה, הא מסקינן בפ' בתרא דתמורה [ל"ג ע"ב] הראו[י] לשריפה שריפה הראוי לקבורה קבורה, זילוף היינו כמו קבורה.
<h2>דף לד.</h2>
[פסחים כ"ח ע"א] ואתה אומ' בקבורה. היה תמה ריב"א מ"ט דר' יהודה דאמ' אשם תלוי בקבורה, בשלמ' חטאת העוף הבא על הספק ניחא דקאמ' בקבורה משום דספק חולין ספק קדשים הוא, הילכך א"ר יהודה תקבר מספק כשאר חולין שנשחטו בעזרה דקא חשיב בכלל הנקברים [בתמורה ל"ג ע"ב], אבל אשם תלוי דבהדיא כתו' בקרא כשאר קרבנות ואינו ספק חולין, אפי' נודע לו לבסוף דלא אכל חלב מיהו התורה חייבתו להביא על הספק וחלה עליו קדושה, מ"ש נותר דידיה משאר נותר דקדשים דאמרי' באש תשרף לא קאי אאשם תלוי. ורבי' שמשון מצא בת"כ בפ' צו את אהרן [פרשה ט' ה"ה] דמפיק ליה מקרא, דקתני התם ר' יהודה אומ' יכול חטאת העוף הבא[ה] על הספק ואשם תלוי וחולין שנשחטו בעזרה ישרפו, ת"ל ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הם, הם בשריפה ולא כל אלו בשריפה. ואומ' אני דריב"א ידע שפיר הך דרשא דת"כ, אבל היה תמה אמאי קא ממעט ר' יהודה מהם, דמ"ש אשם תלוי משאר קרבנות, ושפיר קא מתמה. ורש"י פי' בסוף תמורה [ל"ד ע"א] דפליגי באשם תלוי שנודע לו קודם זריקת דמו שלא חטא ואין זורקין דמו. וניחא השתא טעמיה דר' יהודה דהוי כחולין בעזרה.
[פסחים כ"א ע"ב] בהדי דקא שריף ליה נתהני מיניה. פי' ריב"א מידי דהוה אתרומה טמאה. וקשה לפירושו דא"כ מאי קאמ' לא נצרכה אלא לר' יהודה, דלרבנן נמי נצרכה (מההיא) [מהאי] טעמ'. ועוד היכי מצי' למימר מידי דהוה אתרומה, דתמורה שאני דשריא בהנאה, כדדרשי' [שבת כ"ה ע"א] שלך תהא להסקה תחת תבשילך, אבל חמץ דאסור בהנאה לא. ונראה לפרש דלר' יהודה איצטריך, דכיון דמצותו בשריפה כדתנן בפ' בתרא דתמורה ולקמן בפירקין [כ"ז ע"ב] מייתי לה כל הנשרפין אפרן מותר, וסד"א כיון דאפרן מותר בהדי דשריף ליה נתהני מיניה. אבל לרבנן דסבי' להו דאין מצותו בשריפה אלא מפרר וזורה לרוח או מטיל לים, הוי [כמו] כל הנקברין דאמרי' בפ' בתרא דתרומה [ל"ד ע"א] דאפרן אסור, הילכך לא איצטריך למימ' לדידהו דלא יהנה בהו בשעת שריפתו, כיון דאפי' לאחר שריפה אפרן אסור. והא דאסור להסיק בו תנור וכירים, היינו דוקא מדרבנן, (כמה) [דמה] שנהנה מן השלהבת לא מיקרי הנאה מן התורה, דהא לקמן [כ"ז ע"ב] לא משכח עצים דאיסורא מן התורה אלא בשרשיפא שנהנה מן העץ עצמו. ואפי' הכי פריך שפיר פשיטא, דהא כבר אשמועי' איסור הנאה מדרבנן. וא"ת היכי ס"ד למימר דבהדי דשריף ליה מתהני מיניה, והא מרישא דקתני ומותר בהנאתו אמרי' לעיל דשמעי' מינה דחרכו קודם זמנו מותר בהנאתו, אבל חרכו לאחר זמנו דהיינו שעה שאסור לאכול אם חרכו אסור בהנאתו. וי"ל דאי מרישא הוה אמינא דחרכו אחר זמנו אסור בהנאתו, לאו בהנאה דבשעת היסק אלא שאר הנאות, כגון דישב עליו, דחרכו לא משמע שנעשה אפר לגמרי אלא עדיין מחובר הוא (ואסור) [וראוי] לתשמיש.
[פסחים כ"ו ע"ב] בישלה ע"ג גחלים. משמ' בדיעבד אין אבל לכתחלה לא. אע"ג דלקמן [כ"ז ע"ב] אמרי' כל הנשרפין אפרן מותר ומשמע אפי' לכתחלה, יש לחלק בין אפר לגחלים.
[פסחים כ"ז ע"ב] חוץ מעצי אשרה. הקשה רבי' שמשון תיהוי כע"ז שנשתברה מאיליה דאמ' בפ' כל הצלמים [ע"ז מ"א ע"ב] דשריא. ואין לומ' דהכא באשרה של ישראל דאין לה ביטול, דהא בסוף תמורה [ל"ד ע"א] מפרש דמשום הכי לא עריב ותני אפר הקדש ועצי אשרה לעולם אסור, משום דאשרה יש לה היתר אם ביטלה הגוי. ואין נראה לחלק בין נשתברה מאיליה בין נפלה דליקה מאיליה, דתרוייהו ממילא נינהו.
[פסחים כ"ז ע"ב] ואפר הקדש לעולם אסור. הוה מצי לאוקומי בעצי שלמים, דהא מסקנא נמי לא איירי בכל אפר הקדש אלא בתרומת הדשן. ורבי' מאיר תירץ דלא מצי לאוקומי בעצי שלמים מדקאמ' לעולם אסור, אלמ' מיירי במידי דאין לו פדיון, להכי אוקמה רב שמעיה בתרומת הדשן ורמי בר חמא בעצי המערכה, אבל עצי שלמים עומדים לפדיון ולהביא בדמיהן שלמים, ולא שייך בהו למימר לעולם אסור.
[פסחים ה' ע"א] וכתי' [שמות י"ב] וכל מלאכה לא תעשו. וא"ת הלא יכול לשורפו וליהנות ממנו אחר שנעשה גחלים דאז הנאתו מותרת, כדאמרי' בפ' כל שעה [להלן כ"ו ע"ב] גבי ערלה בשלה ע"ג גחלים דברי הכל פת מותרת, ואמרי' נמי בסוף תמורה [ל"ד ע"א] כל הנשרפין אפרן מותר, והא דתנן [להלן כ"א ע"א] לא יסיק בו תנור וכירים, היינו מדרבנן. וי"ל דסברא הוא דקרא דתשביתו בכל ענין מיירי אפי' אינו צריך (אלא) לגחלתו. עי"ל דכה"ג נמי איכא איסור הבערה בי"ט, הואיל ובתחלת ההבערה לא היה יכול ליהנות ממנו, נמצא דתחלת ההבערה שלא לצורך י"ט, ואע"פ שאח"כ תהא לו הנאה ממנה אסורה. ודמיא להא דאמר' במס' י"ט [י"ט ע"א] דנדרים ונדבות אין קרבים בי"ט, אע"פ שיש בהם מאכל הדיוט לבסוף, משום דעיקרם לשם גבוה, דכהנים כי זכו משולחן גבוה קא זכו, ומאן דשרי היינו משום לה' כל דלה'.
